Emanuel Gat is one of the Israeli choreographers living and working abroad that were invited to perform as part of Suzanne Dellal’s 30th year celebrations. Gat, 50, like some of his peers found abroad accessible recognition and support.

The evening included two creations and opened with WORKS, an assemblage of components from recent works that sum up to a large degree his approach to his ongoing dance investigation

The ensemble is composed of 10 strong dancers with various backgrounds that manage to maintain their individuality within the group’s framework.

A tight circle of the dancers is being torn apart as if by energetic eruption, marking the forte of WORKS. The dancers spread over the floor now, eventually form their own set of moves, building their voice layer by layer. Through the evening we could notice the difference between segments but also the similarity in the basic dance artistry. In a sense, the current use of fragmented movement, multi-direction positions, free roaming and ground covering by the dancers enhance a chaotic ambiance as the scene reach its peak. Gat with his sensitivities, orchestrate the action and balance it with subtle mellowing through various techniques to ease any concern of losing control. This interplay between letting go and meticulous moves well layer the dance and the unexpected humorous touches and sheer beauty of hinted intimacy makes the dance grow on you.

Second part on that evening was a rendition Gat’s dance creation SACRE, originally choreographed in 2004, early in his career and drew a lot of attention. In contrast to dozens interpretations made after Stravinsky’s Rite of Spring about a century ago, based on the original ancient Russian myth, Gat opted for a quick steps Cuban salsa with intricate interlacing feet and arms, and was considered challenging and original, and soon became a hit.

A quarter of a century later, the revised version holds its own and more. Gat used the tightly woven creation, unraveled its fibers, and let the Rite’s guts spill, with their rough edges and even more relevancy.

Perhaps one of the more outstanding components of the company’s DNA is the attentiveness and awareness of others, regardless of their actual interactions at any given moment. We rarely witness a company that strives to use humanity as an important artistic tool, and it was a deep pleasure.

עמנואל גת (50) כוריאוגרף ישראלי שחי ועובד בצרפת, ומיסד להקתו 'עמנואל גת דאנס', הוזמן להופיע עם להקתו בסוזן דלל  לרגל חגיגות שנת השלושים למרכז, יחד עם קבוצה של יוצרים ישראלים שחיים ועובדים בחו'ל.  שם הוא פיתח קריירה מרשימה וצבר מוניטין בזכות העובדה שבחוץ יש תמיכה והכרה שזמינים ליוצרים מוכשרים.

בערב הארוך יחסית היו שתי עבודות; WORKS, המייצגת את יצירותיו מהתקופה האחרונה  ו-SACRE , עבודה מ-2004, ששייכת לעבודותיו המוקדמות.

'עבודות' מטבע הדברים בנויה כאסמבלאג' של מרכיבים ממספר עבודות חדשות יחסית שמעלות תמונה מלאה יותר של התפיסה והחומרים שמעסיקים את גת בעידן הנוכחי ומבהירים במידה רבה את גישתו הייחודית לאופן שבו הוא רואה את עבודתו על קו רצף שבא לחשוף ולזקק את גישתו.

בלהקה עשרה רקדנים חזקים ומסקרנים, בני לאומים שונים ומרקע מגוון, וניכר כי כל אחד מהם מצליח לשמור על אישיותו הייחודית במסגרת העבודה בקבוצה.

בסצנה הראשונה כשעולה האור על הבמה רואים את קבוצת הרקדנים עומדים במעגל מהודק, על שקט מוחלט. רגע אחר כך המעגל מתפרק כבמפץ אנרגטי שמפזר את המשתתפים ברחבי הבמה. כל אחד מהם משתמש בסט של תנועות שאיתם יבנו נדבכים על נדבכים של קולם האישי. במהלך הערב נראה שוני בין תת-הסצנות  אך גם משהו משותף בביטוי האמנותי במסגרת הרחבה של המחול.

במובן מסוים, השימוש שעושה גת בתהליכי פירוק התנועה, פוזיציות של גוף בעל התווית כיוונים סותרים, של מהלכים בתנועה מהירה, זורמת, שתכליתה כבישת מרחקים ובמקביל אוסף  ניהול הגוף עם דגשים חדים, דוקרניים, מובילים לקראת שיאי סצנות להתנהלות כאוטית כביכול. גת עם הסיסמוגרף המוסיקלי המדויק שלו ושאר חישניו, מצליח לנצח על התמונה ולתת לה כיוון ופשר ומאזנים אותה.

המשחק הכפול בין החרות לעוף גם אם הפעולה משאירה אחריה שוליים פרומים, לבין הטיפול הפרטני ומדוקדק כשהדבר נדרש, מעשיר את העבודה המורכבת. במרווחים נדחק קו הומוריסטי דק ואינטימיות מרומזת לצד סצנות מפתיעות במקוריותן ואלה במהלך הערב מקרבים וכובשים את הצופה שנפתח אליהם.

לאחר הפסקה מגיעה העבודה השנייה- 'פולחן' מעבודותיו הראשונות של גת שזכו הצלחה רבה. בניגוד לתריסרי "פולחני אביב" המבוססים על יצירתו של סטרווינסקי כבר כמאה, ששימרו על נרטיב המיוחס למיתוס רוסי קדום- ועוסק בטכסי הקרבת נערה כדי להבטיח את בוא האביב- בחר גת להפנות את פניו אל הסלסה הקובנית.

בשעתו, בבחירה זו הייתה מפתיעה ומקורית ביותר. 'פולחן' הביאה מבט חצוף , מתגרה, ומאתגר, ייחודו בא מעצם מיקוד תנועה במשחקי סריגת רגליים וידיים שהדיפו משחק חושני ווירטואוזי, מסוגו.

רבע מאה אחר כך, הגרסה המחודשת של 'פולחן' שעברה טיפול עומק מרשים, הפכה לעבודה אינטנסיבית שעומדת היטב בפני עצמה. גת לקח את העבודה שהייתה ארוגה בצפיפות, פרם את סיביה ואיפשר לשכבת קרביה העמוקים של 'פולחן'  לצאת לאור, כולל שוליה המחוספסים והם שהפכו אותה לעבודה רלוונטית לזמננו.

אין להתעלם מאחד המרכיבים המרשימים מאד בביצועיה של הלהקה, שהם חלק מה-DNA שלה. מדובר ברמת הקשב והמודעות של כל אחד מהמבצעים לשותפיו על הבמה, ללא קשר אם הם שותפים לסצנה שבה מתקיימת אינטראקציה ביניהם, או כשהם צופים בה מבחוץ.

איכויות אלה הם די נדירות ובמיוחד כאשר ברור שלא מדובר בתגובה פרטנית של קולגה מפרגן, אלא כחלק מתפיסה אמנותית של להקה שחרתה את המילה הומניזם על דגלה וזה לא פחות ממסעיר.

BY ORA BRAFMAN

OCTOBER 7, 2019